<h1>שבלי הלקט סימן כ"ז</h1>
<h2>דף כג:</h2>
ויחיד שלא התפלל, או שנים ושלשה שלא התפללו, אם יכולין לצרף עמהם אחרים שהתפללו להשלים מניין עשרה לענות קדיש וברכו, או קדושה ושאר התפילה, אם לאו מצאתי תשובה לגאון זצ"ל עשרה שהתפללו ושמעו כולם ברכו או קדושה וכל סדר התפילה, אומר רבי שיכולין לימנות למניין אחר בשביל יחיד שלא התפלל, כמו שעושין לחתן או ליחיד שלא השכים לבית הכנסת, ואפילו אחד מאותם שהתפללו כבר יכול לחזור ולהתפלל ולהוציא את החייב. ור' סומך ומראה פנים ממה שהציבור מתפללין כל אחד ואחד י"ח ברכות, וחוזר החזן וכופל י"ח בשביל הקדושה, ונמצא אותן שהתפללו נמנין למניין בשביל הקדושה לבדה. נענה מאן דהוא ואמר שמא בשביל הקדושה שלא אמרו כל אחד ואחד לעצמו לפיכך הן נמנין, נמצא עדיין מחוייבין בדבר. והשיב רבי לא מצינו לה בכל התלמוד חיוב אלא חביבה היא לנו ואינה בפחות מעשרה. ובמסכת סופרים [פ"י] מצאתי במקום שיש לנו תשעה ששמעו בין קדיש בין ברכו, ואחר התפילה עמד אחד בפני אילו ואמר קדיש או ברכו יצא ידי חובתו. ונראה בעיניי שאין יכולין אותן שהתפללו להצטרף עם אותן שלא התפללו, אלא אם כן יהיו אותן שלא התפללו רוב הניכר, דהיינו ז', כדאמרינן בברכות פרק שלשה שאכלו [מ"ח ע"א] אמר רב יהודה בריה דרב שמואל משמיה דרב תשעה אכלו דגן ואחד ירק מצטרפין. פירוש לזמן בשם. אמר ר' זירא בעאי מיניה דרב יהודה, שמונה מהו, שבעה מהו. ששה ודאי לא איבעיא לי. אמר ליה ר' ירמיה, שפיר עבדת דלא איבעיא לך. אמר ליה רבא התם מאי טעמא, דהא איכא רובא הכא נמי הא איכא רובא. ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן. השתא מה ברכת המזון בשם, שהיא הזכרה אחת, בעינן רוב הניכר, דהיינו ז', להצטרף, אותן שאכלו ירק שלא נתחייבו בזימון עם אותן שנתחייבו בזימון, תפילה שיש בה כמה קדושות והזכרות וקדישין, שאינן אלא בעשרה כדילפינן [ברכות כ"א ע"ב] תוך תוך, על אחת כמה וכמה שצריכה רוב הניכר. וכן מצאתי לגאון אחר זצ"ל אם יבואו חמשה או ששה אנשים בבית הכנסת וכבר התפללו ציבור ורוצין לקרות מאותן אנשים שהיו בבית הכנסת, אינן יכולין לעשות עד שיהו שבעה אותן שלא יצאו ידי חובתן ויקחו מהשאר עד שישלימו לעשרה, דבעינן רובא דמינכר. וכן כתב ר' בנימן אחי נר"ו בשם ה"ר מאיר נר"ו. ותמצא מה שכתבתי מזה בשם גאון בסוף הלכה כ"ה. ומה שאמר הרב שאפילו אחד מאותן שהתפללו יכול לחזור ולהתפלל ולהוציא את שלא התפלל, גם זה אינו נראה לי. ואפילו לר' יוחנן דאמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, דווקא בתפילת לחש, אבל בקרית שמע ובברכותיה אין שייך לומר ולואי שיתפלל כל היום כולו. ותפילת לחש נמי דוקא ביחיד, אבל בציבור לא. ויחיד נמי דוקא אם יכול לחדש דבר בתפילתו, דהויא תפילתו תפילת רשות ותחנונים, אבל בציבור אפילו בחידוש דבר ואדעתא דרשות לא יתפללו. והראייה שהביא, שהרי החזן יורד וכופל התפילה לאחר שהתפללו בלחש, אינה ראייה, דהתם אינו חוזר וכופלה אלא בשביל הקדושה, אי נמי להוציא את שאינו בקי, כדאמרינן בסוף מסכת ראש השנה. והרי כבר התפללו בעשרה ויצאו הבקיאין ושאינן בקיאין. ואי קשיא הא דאמרינן [ר"ה כ"ט ע"ב] כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא, דווקא בשאר ברכות שלחובה, אבל בתפילה כל יחיד ויחיד חייב לעצמו ואין שליח ציבור מוציא אותם ידי חובתן כדמוכח בסוף מסכת ראש השנה דשליח ציבור אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלא בברכות של ראש השנה ויום הכיפורים. וכן מצאתי לגאונים ז"ל זה שאומ' בהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא, דהלל ומגילה חובה הן, וכל ישראל ערבין זה לזה להוציא את שאינו בקי, אבל בתפילות אין הבקי מוציא אלא את שאינו בקי. ובהדיא מפורש בירושלמי בברכות פרק מי שמתו [ה"ג] תני כל מצוות שאדם פטור מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון. והא תנן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, הא אם חייב אע"פ שיצא מוציא. אמר ר' אילא לא, שניי היא ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת, מי שאכל הוא יברך. ר' יוסי ור' יודה בן פזי הוו יתיבין ואמרין לא מסתברא בקרית שמע, שיהא כל אחד משנן בפיו, לא מסתברא בתפילה, שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו. הא למדת שבקרית שמע ותפילה אין אדם יכול להוציא את חבירו. והוא הדין לברכות שלפני קרית שמע ושלאחריה, דמאי שנא י"ח ברכות שאינו יכול להוציא אחרים משאר תפילה. ועוד, שהרי כל אדם חייב בקרית שמע ולברך לפניה ולאחריה. ועוד, היאך יקרא את שמע פעם אחרת והלא אינו חייב לקרות אלא פסוק ראשון בלבד עם הציבור מאחר שהוא כבר קרא אותה בברכותיה, ואינו יכול לברך לפניה ולאחריה. ואפילו לתנא דמסכת סופרים לא התיר אלא לאותו שלא שמע לא קדיש ולא ברכו. אבל לעמוד אחד מאותם ששמעו לא התיר. ודווקא לקדיש וברכו, אבל לשאר תפילה לא. ודווקא אם עמד, אבל לעמוד לכתחילה לא. וה"ר אביגדור כהן צדק השיב לי יחידים שהתפללו ואחרים צריכין להן להשלים מניין לעשרה מצטרפין ואין צריך רובא דמינכר, דלא דמי לברכת המזון, כי אותן שאכלו ירק ליתנהו בכלל זימון, דקיימא לן אין זימון לפירות, כדאיתה בפרק כל הבשר [חולין ק"ו ע"א], ובברכת המזון נמי לא שייכי, לא חובה ולא רשות, אבל תפילה דרחמי היא אכתי הרשות בידם לחזור ולהתפלל אם יכולין לחדש דבר, אפילו למאן דלית ליה דר' יוחנן דאמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, וכל שכן לר' יוחנן. והא דתניא יכול יתפלל אדם כל היום כולו, כבר מפורש על ידי דניאל (ו', י"א) וזימנין תלתא ביומא הוא בריך על ברכוהי, התם מחובה דווקא ממעט ליה. ובלא חידוש נמי, אם לא כיון בראשונה משמע סוף פרק תפילת השחר, שראוי לחזור ולהתפלל שנייה. הילכך כיון דשייכי קצת בתפילה, אפילו רובם התפללו כבר, הדרי ומצטרפי. וראיתי בצרפת גדולים בתורה אנשי מעשה עושין כן ונתלין באילן גדול רבינו יעקב מ"כ ואיני נזכר אם הוגד לי טעמו. אמנם יש פנים לדבר, כאשר כתבתי.
